ההרשמה לאתר פתוחה הינכם מוזמנים להירשם לאתר ולהתחיל לערוך
שמואל יוסף גינזבורג
שמואל יוסף בן אסתר ומשולם פייבל גינזבורג (גינזבערג) נולד בשנת 1850 בעיירה להאישין Lahishyn הנמצאת 23 ק"מ צפונית לעיר פינסק (Pinsk) שברוסיה הלבנה (בלארוס), אז פולין.
עלייה ארצה לירושלים והמעבר לפתח תקווה
עלה ארצה בעלייה הראשונה, בשנת 1882. בתחילה התיישב בירושלים שם נולדו ילדיו: מרים (1883), רחל-רייכל (1885) ובנו יצחק צבי (1888), לרוע המזל בהיות יצחק צבי בן חודש או פחות - נפטרה אמו רחל בת ישראל. בשנת 1888 עבר שמואל יוסף לפתח תקווה וקבע בה את מושבו עד ליום מותו בשנת 1939. בתחילה הוא הגיע לבדו לפתח תקווה ואת בנו (התינוק) ואחיותיו השאיר בירושלים ביחד עם אביו ועם אומנת ורק לאחר שהתחתן פעם נוספת ונולדה ביתו שרה-לאה (שנת לידה משוערת 1889) הוא הביא את משפחתו מירושלים לפתח תקווה.
שמואל יוסף גינזבורג נפטר ב- ל' באב תרצ"ט (15 באוגוסט 1939) והוא קבור בבית הקברות סגולה שבפתח תקווה, חלקה א' (חלקת הותיקים), שורה י"ח, קבר 58. אשתו, רחל בת ישראל (מחומסק), אמו של יצחק צבי, נפטרה ב- י"ד באייר תרמ"ח (25 באפריל 1888) קבורה בהר הזיתים שבירושלים, בגוש הישן (חלקת הפרושים), חלקה ה' שורה י"ד, קבר ז'.
אשתו, פרידה בת יעקב (לבית סגל), אימה של אסתר-רבקה, נפטרה בי' תמוז תרצ"ה, 11 ביולי, 1935 והיא קבורה בבית הקברות סגולה שבפתח תקווה חלקה ג' שורה ג' קבר 30.
עם הגיעו לפתח תקווה התגורר שמואל יוסף גינזבורג עם משפחתו ברח' פינסקר 17 שם, כאמור, נולדו בנותיו שרה-לאה ובת הזקונים שלו אסתר רבקה. יתר ילדיו – אהרון יהודה (שלא עלה איתו ארצה ונשאר בגולה), מרים הרשטיין, רחל (רייכל) לוינסקי, יצחק צבי (הירש) אשר נולדו בירושלים, שרה-לאה ואסתר רבקה אשר נולדו, כאמור, בפתח תקווה . שמואל יוסף גינזבורג הגיע לפתח תקווה בחוסר כל והחל לעבוד כשכיר יום. בהמשך רכש אדמה במושבה בסביבה הידועה בשם "אבו עיד". היה מומחה לסימון קרקעות וסידור אינסטלציה של תעלות מים בפרדסים (שיטת השקיה שהייתה נהוגה אז). היה חבר באגודת כורמי פתח תקווה ואחראי על כרם של 401 דונמים. היה למדן גדול בש"ס וזכה לסיים את לימוד הש"ס שלוש פעמים בטרם נפטר. היה בין אלו אשר בנו את בית הכנסת הגדול, תכננו את גן המייסדים ואת המזרקה שבמרכזו ואף היה בן אלו שנטעו את העצים באותו גן.
פעילות ציבורית
חבר בוועד הכללי
| שלטון פקידי הברון -
פקידי הברון לא היו מוכנים לטפל בכל ענייני המושבה, ודרשו שהתושבים יבחרו ועד, שכן עד שנת תר"ן לא היה מוסד ציבורי שניהל את ענייני המושבה. אור ליום י"ב בחשוון תר"ן (16.11.1889) התכנסו בני המושבה והחליטו לבחור ועד כללי "מבעלי כרמים, 'בייערס' (פרדסים) ושדות, אשר לכל הפחות יש להם עשרה דונם נחלה זולת מקום מושב (בית מגורים)". נבחרו דוד איזראליס (ישראלית), משה סלור, יהודה ראב, משה גיסין, ליב סלומון, מרדכי שמולביץ, אבא למפרט ושמואל יוסף גינזבורג. פקידי הברון שללו את עצמאותם של האיכרים שייסדו את המושבה כדי להיות אדונים לעצמם ולהתפרנס מיגיע כפם. בתקופת הפקידות נעלמה העבודה העצמית, שכן שיטת העבודה בכרמים לימדה את האיכרים שכדאי להם להעסיק פועלים ערבים - שהיו בקיאים יותר בעבודת האדמה והיו זולים מאוד. הנטיעה הנרחבת של כרמי גפנים הרחיקה את המתיישבים מן הפלחה, תחילה בפקודת פקידי הברון ואחר-כך מרצון, וברבות הימים אף גרמה למשבר קשה ולעקירתם של כרמים רבים. ואם לא די בכך, נהגה הפקידות בשרירות לב כלפי האיכרים עד שפקעה סבלנותם של אלו והם החלו להתלונן לפני הברון. נפשו של הברון נקעה מן הסכסוכים במושבות, ובשנת תר"ס (1900) הוא החליט למסור את ניהולן לידי יק"א. |
||
| -- אריה חשביה, 1998, פתח תקווה 1878 - 1998, אם ועיר | ||
חבר בוועד המושבה
בשנים תרנ"ז-תר"ס (1896-1900)
דוד יזרעאליט, משה סלור, יהודה ראב - מבעלי כרמים ושדות בחסות הברון. יהושע סמואל, משה גיסין, לייב סלומון - בעלי כרמים ו"באירעס" שאינם בחסות הברון. מרדכי שמואלביץ, אבא למפרט, שמואל-יוסף גינזבורג - נציגי שאר הנחלות בפתח תקוה.
שנת תרס"א (1901)
נערכו בחירות חשאיות ואישיות. המועמדים ייצגו אגודות שונות, הועד הנבחר כלל שבעה חברים: יהושע שטמפפר - ראש הועד. יהודה ראב - רואה חשבון, משה-שמואל קרצ'מר - רואה חשבון, ר' יוסף קארל - משנה. משה גיסין, זאב ליפקיס, שמואל-יוסף גינזבורג. סגנים: מרדכי הויזדרוף, משה-שמואל ראב, יוסף פנחסביץ, חיים קוסובסקי, ישראל איזיק ויסוקר, שלום כהן. מזכיר - משה מקלב .
היה אפוטרופוס של תושבי חו"ל על אדמות בפ"ת ובסביבה (כרמים, מטעי שקדים, אדמות חקלאיות ואחרות).
ילדיו
- אהרון יהודה
- רחל רייכל לוינסקי
- שרה לאה
- יצחק צבי
- מרים הרשטיין
- אסתר רבקה קארפ
מקורות והערות
ברישומי הקבורה המקוריים, של חברה קדישא הראשית והכללית – ירושלים ת"ו, כתוב: "האישה היולדת רחל בת ר' ישראל מחומסק ... ". לעניין "האישה היולדת" מקובל לרשום זאת לגבי אישה שנפטרה תוך חודש ממועד הלידה ובלבד שפטירתה הינה בשל סיבוכי לידה. מעובדה זאת נגזר תאריך הלידה של יצחק צבי.
במסמך הנקרא "חשבון, וועד החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובארץ הקדושה, לשלוש שנים – 1890, 1891 ו- 1892" מצוין כי גינצבורג שמואל יוסף הגיע מירושלים בשנת תר"ן (1889-1890) וכי לו בית עץ מחדר אחד עם גג רעפים ומספר בניו: זכרים 1, נקבות 3. מכאן ניתן ללמוד כי הבן הזכר הוא יצחק צבי וכי, ככול הנראה, הבנות הן רחל (רייכל), מרים והבת השלישית היא שרה-לאה, שנולדה כבר בפ"ת (לא ברור שם אמה). הבת שרה-לאה מכונה 'הבת הנעדרת', אין עליה פרטים מדויקים. בבית הקברות היהודי ביפו ישנה חלקת קבר עליה רשום 'שרה- לאה בת'. אנחנו מניחים שזו שרה לאה ממשפחתנו שהגיעה לבית החולים שערי ציון שביפו ושם נפטרה ונקברה במקום. הנכדה הבכורה של יצחק צבי וחיה ליבע מספרת כי עם לידתה רצו סביה שתיקרא שרה-לאה ומשהוריה לא הסכימו לכך הייתה מתיחות במשפחה (כך שברור כי הייתה שרה-לאה).
חבר בוועד המושבה - הובא כלשונו מתוך אתר "שורשים" של עיריית פתח תקווה.
סיפורים אודות שמואל יוסף
הסיפורים הללו סופרו על ידי בני משפחה:
- שמואל יוסף, במסגרת עבודתו כמודד ומסמן קרקעות חקלאיות, נהג להעסיק את בנו (יצחק צבי) את חתנו (מרדכי מאיר קארפ) ולעיתים גם את נכדיו, גם משום שלעיתים לא הייתה להם עבודה וגם משום שהיה צורך בצוות של יותר מאדם לעבודה. הגיעה שעת צהריים ואחרי האוכל והברכות צריכים החברה לתפוס תנומה (א-דרימעל). שמואל יוסף לא התנגד אבל תמיד תמיד נשאר ער כדי להעיר את הנרדמים לעבודה שמא ייגזל מבעל הבית (בעל הפרדס בדך כלל).
- לעיתים לקראת סוף יום העבודה הסתבר ש"עמדו" בסימון של אמצע שורה. עלתה השאלה האם מסיימים את העבודה (חותכים פינה בלשון היום) או ממשיכים ומסיימים את סימון השורה. שמואל יוסף אמר תמיד - מסיימים את השורה ולא גוזלים את בעל הבית.
- כשאבי, חיים גודלניק נפטר, הגעתי ביחד עם אחותי ציפורה ודודי שלמה גינזבורג לחברה קדישא בפתח תקווה כדי להסדיר את הקבורה. כיוון שהגענו בצהריים, נאמר לנו לחזור בשעה שלוש כי בן ציון גליס, ראש החברה הקדישא דאז, ישן ורק הוא מטפל בחלקת הוותיקים (שם רצינו לקבור את אבינו לצד אימנו). חזרנו בשעה שלוש ואז סיפר לנו בן ציון את הסיפור הבא: "בערך בשנת 1920, התבקשי לתקן את קיר המזרח בבית הכנסת הגדול (הייתי בנאי וטייח), הגעתי למקום והתחלתי לדפוק על הקיר עם קרדום על מנת לסלק את הטיח העבש. או אז, הגיע שמואל יוסף והחל להכות אותי עם מקל ההליכה שלו, תוך שהוא קורא לעברו: "איך אתה הורס בית הכנסת?". לאחר שהסברתי לו שקיבל עבודת תיקון, וההריסה היא לצורך התיקון, מיהר שמואל יוסף להתנצל ומאז הזכיר לי זאת תמיד."