איתי בחור: אירוח בפורום שורשים משפחתיים

איתי בחור
נושא האירוח	אנשי העלייה הראשונה
מועד האירוח	31 בינואר 2005
אודות המתארח	סופר, מוציא לאור, איש יין ואיש אשכולות, אשר כתב את הספר "פעמון סדוק" (2005, הוצאת "בחור ספרים"). הספר "פעמון סדוק" עוסק באנשי העלייה הראשונה בכלל, ובסיפורם של אנשי המושבה זכרון יעקב בפרט, ומסכם חמש-עשרה שנות מחקר של בחור בנושא. מעבר לעושר המידע המצוי בספר (ועוד יותר מזה - במוחו של איתי), מכיל הספר כמאה וארבעים תמונות, רובן נדירות ובאיכות טובה ביותר.
קישור לשרשור האירוח	לחץ

להלן סיכום האירוח, אשר מבוסס על השאלות שהופנו למתארח ולתשובות שהתקבלו. השאלות והתשובות נערכו, על מנת להתאימן לאופי המיזם ויקיגניה

על העלייה הראשונה

היעדר רישומי עולים

• מתיאור עלייתם ארצה של המהגרים מרומניה, ובעיקר של אלו שלא הגיעו באורחה הראשונה (באניה "טטיס") והטלטלו מנמל לנמל (חיפה, ביירות, יפו, פורט-סעיד, יפו, חיפה, בירות וחו"ח) - ברור לי לגמרי שאין שום סיכוי למצוא רישומים שנערכו בארץ של מי ירד מן האניה. אבל, כיוון שהעלייה המדוברת אורגנה על ידי וועד מסודר, עם הנהלה מרכזית (בגאלאץ) ועם סניפים בערים השונות, עם תורמים ועם שליחים - נראה לי סביר שהם ערכו רישומים של העולים. בכל זאת, כל החוקרים טוענים בתוקף כי אין בנמצא היום רשימות כאלו (כך ענה להטרדותיי בנושא גם ד"ר גור אלראי, שהתארח אצלנו). אם כך, האם היו רשימות כאלו? אם כן - האם הן נמצאות היכנשהו כיום?

[איתי:] אתה שואל שתי שאלות:

1. האם יש רשימות מסודרות של העולים לארץ?
2. מדוע כל החוקרים טוענים בתוקף כי אין בידינו רשימות כאלה?

הועד המרכזי בגאלאץ, שאירגן את עליית אנשי זכרון-יעקב וראש-פנה, ערך רשימה מסודרת של העולים לארץ. רשימה זו אינה חבויה בארכיון עלום, והיא התפרסמה ברבים (בצירוף תצלום של המסמך המקורי) בספרו של משה שרף "האבוקה הודלקה ברומניה". מידע זה מקשה עלי לענות על השאלה מדוע ישנם חוקרים הטוענים שאין בידינו רשימות כאלה.

רישומים של חברת "הלויד האוסטרי"

• בספרו של ד"ר ישראל קלויזנר, "חיבת ציון ברומניה" (פרק י"ח), נכתב כי האניה "טטיס" - אשר על סיפונה הגיעו חלק מעולי רומניה בעלייה הראשונה, שייכת לחברת האוניות האוסטרית, הידוע לך מי היא והאם קיימת כיום שניתן יהיה לפנות אליה לברר באם ברשותה רשימות הנוסעים?

[איתי:] חברת האוניות "הלויד האוסטרי", שהסיעה את העולים לארץ, עדיין קיימת. כיום היא אינה מתפקדת כחברת תובלה ימית, והיא מתרכזת בהסעת משאות במשאיות ברחבי אירופה. לאחר שאיתרתי את החברה, גיליתי שהמשרד הימי של החברה היה בעיר טריאסט (שהרי באוסטריה אין ים). יצרתי קשר עם המשרד בטריאסט ונאמר לי שכל המסמכים מהמאה ה-19 הועברו לארכיון העיר. בארכיון העיר טריאסט, מצאתי את מסמכי האוניות ובהם פרטים שונים. לצערי, ה - Shipping Log, יומן הנסיעה הפרטני שעורך רב חובל במהלך הפלגה, לא נשמר.

העלייה שלפני העלייה הראשונה

• אני נין למייסדי ראש-פינה. על-פי ספרו של ד"ר ישראל קלויזנר, "חיבת ציון ברומניה" (פרק י"ח), נאמר שמאגודת מוינשטי עלו בחודש תמוז תרמ"ב, עוד לפני רכישת הקרקע, חמישה, ומפורט בהערות שמדובר ב: ברוך ואביו יצחק גולדרינג, זאב בן שמשון בלום, אברהם בן שלום רוטנברג וגרשון בן שבח. האם מוכר לך הדבר ממקורות המחקריים שלך ואם כן, האם בני משפחתם היו עימם, או שהגיעו חודשיים אחריהם באוניה טטיס.

[איתי:] היו מספר עולים שהגיעו לארץ באופן עצמאי עוד לפני שהאוניה "טטיס" יצאה לדרכה. עלייה זו המריצה את הועד המרכזי בגאלאץ לפעול לארגון העלייה במסגרתו, פן יאבד את יוקרתו ואת עילת קיומו (הלחץ שהופעל על הועד מתואר בספרי). איני יודע פרטים על העולים המסוימים שהגיעו באופן עצמאי. ייתכן שתוכל למצוא פרטים נוספים בספרו של דוד שוב, "ספרי האחוזות בגליל", המתאר את עליית אנשי ראש-פנה.

הגל השני של העלייה הראשונה

• אני מעוניין לדעת האם יש מידע לגבי הגל השני של העלייה הראשונה, בשנים 1902-1890, ובפרט אודות אלו שהתיישבו בראש פינה?

[איתי:] אין בידי מידע מפורט על כל האנשים שעלו בגלי העלייה שהיו בין 1890 ל - 1902. גל עלייה גדול הגיע ב - 1891-1890, ואחר כך הגיעו עולים ב"טפטוף". בין העולים היו קרובי משפחה של תושבי המושבות, ועולים אחרים שהצליחו להתגבר על הקשיים שהפעילו הארגונים ההומאניטריים היהודיים והנהגת חובבי ציון לעלייה לארץ.

המתיישבים הלא-רומנים בראש פינה

• אני צאצאית לשתי משפחות שהתיישבו בראש פינה, שתיהן לא עלו עם הקבוצה שהגיעה מרומניה: משפחה אחת גורוחובסקי, הגיעה מאודסה (למיטב ידיעתי הגיעו כשש משפחות מרוסיה). על-פי הגרסה המשפחתית הן הגיעו מספר חודשים לפני העלייה הרומנית, בסוף 1881 או תחילת 1882. השנייה זילברשטיין היא משפחה חסידית, שמקורה בטבריה. האם יש תיעוד כללי על המתיישבים בראש פינה, שלא נמנו על החבורה מרומניה?

[איתי:] כדאי להזכיר שלא מעט מאנשי ראש פינה וזכרון יעקב באו מארצות אחרות ולא מרומניה. היו ביניהם רוסים, פולנים, גרמנים. יהודים נדדו בין ארצות מרכז ומזרח אירופה. לשאלתך, אין לי פרטים מסוימים על משפחת גורוחובסקי. משפחת זילברשטיין היא אכן משפחה חסידית (נדמה לי שמקורה מצאנז ובניה היו חסידי קרלין-סטולין. ככל הידוע לי, משפחה זו התיישבה לראשונה בצפת, והיא קרובה למשפחת זלץ (בעצם אני ממשפחת זילברשטיין-זלץ, מצדי שני הורי).

עלייה חסידית מרומניה

• הייתי רוצה לדעת האם היתה עלייה חסידית מרומניה שהתיישבה בירושלים. ידוע לי כי אחד משני סבי סבתי עלה מרומניה, אין לי מושג מהיכן. הוא עלה לבדו במטרה להספיק לחיות בארץ שנים רבות. הוא קבור בהר הזיתים איני יודעת היכן.

[איתי:] יש סיכוי סביר שסב סבתך היה חסיד סדיגורה. אם אכן כך היה, ניתן אולי לברר בגבאות החסידות פרטים עליו. אולי ניתן למצוא את שמו ברשימות החלוקה של החסידות.

החלפת שמות משפחה

• האם היתה סיבה להחלפת שמות משפחה והאם היתה זאת תופעה נפוצה באותה תקופה?

[איתי:] הנוהג של החלפת שמות משפחה היה נפוץ. הסיבה העיקרית היא שהרבה צעירים נמלטו מהשירות הצבאי והחליפו את זהותם. למשל, שמו המקורי של אחד ממייסדי זכרון-יעקב, הידוע בשם אלתר וינשטוק (בשם זה גם נקבר), היה אנשל פילדרמן (בן למשפחת תעשייני עור גדולים בעיר פוקשאן). הוא ערק מהצבא הרומני, שינה את זהותו והגיע לארץ. גם משפחת אפשטיין בזכרון-יעקב שינתה את זהותה. במקור זו משפחה רוסית בשם סדובסקי. יוסף סדובסקי ברח לרומניה משירות צבאי ברוסיה, שינה את שמו לאפשטיין, ועלה בשם זה לארץ. השירות בצבא גרם לתופעה נוספת בקביעת שמות משפחה – היו ילדים שנקראו על שם המשפחה של האם ולא של האב, כדי להערים על השלטונות לאתר את זהותם לכשיגיעו לגיל השירות בצבא.

החיים בארץ ועזיבת הארץ

חומר ארכיוני לגבי זכרון יעקב

• פעלנו על פי הצעתך ופנינו לארכיון בזכרון, ושם מצאנו באמת אישור לכך שהסבא והסבתא רבא של בעלי התגוררו בזכרון יעקב עד שנות השלושים של המאה העשרים, אז נפטרו, והסבא רבא, זלמן ורהפטיג, עבד בטחנת הקמח. האם יש איזה סיכוי למצוא מסמכים מהטחנה, משהו מתקופת מלחמת העולם הראשונה, וכנראה גם קודם?

[איתי:] נדמה לי שלפחות חלק מארכיון הועד החקלאי הועבר לארכיון המושבה. לגבי מסמכים מן הטחנה: נדמה לי שבארכיון המושבה, ואולי גם אצל משפחת ויינשטיין שהפעילו אחר כך את הטחנה ובית הבד. אולי אצל רחל ויינשטיין מזכרון יעקב.

אחרי העלייה

הירידה למצרים

• ידוע הוא שבשנותיה הראשונות של המושבה, עזבו אותה רבות מן המשפחות. רבים מן העוזבים הגיעו למצרים. בהקשר זה, יש לי 3 שאלות:

1. מתי התרחשו גלי ההגירה הגדולים מן המושבה, ומה היו הסיבות העיקריות להם?
2. האם ישנו תיעוד כלשהו (שמי או ענייני) על עוזבים אלו במושבה (או במושבות האחרות)? (אולי הם קיבלו קיצבה, אולי הם שילמו, אולי היה מי שאירגן את העזיבה. כל אחת מן הסיבות הללו הצדיקה רישום)
3. האם נתקלת בתיעוד חיי העוזבים הללו במצרים? על פי העדויות ממשפחתי וממשפחות אחרות, אני מסיק שהיה גל הגירה גדול למצרים, ובוודאי בזמן הגירוש של מלחה"ע I, ולכן קשה לי להאמין שלא היה קיים תיעוד כלשהו בנושא.

[איתי:] היו כמה גלי הגירה. הראשון היה בשנה הראשונה. כשמונה חודשים לאחר העלייה, המושבה, שנקראה אז "שומרון" קרסה כלכלית בגלל סיבות שונות. ילדים מתו ברעב ולבסוף, לקראת סוף 1883, המושבה ננטשה. כ - 20 משפחות שלמות עזבו את הארץ, רובם חזרו לרומניה. גם בראש פנה היתה עזיבה מסיבות דומות. נפתלי הרץ אימבר כתב אז שיר בשם "מה אכתוב" על הרעב במושבה. גל העזיבה השני היה קטן והתרחש לאורך שנת 1884. היו ביניהם אנשים שסרבו לחתום על הנייר הריק שהבארון רוטשילד תבע מהמתיישבים לחתום עליו כחוזה ביניהם. והיו כאלה שסומנו כבעייתיים ומפרי סדר וסולקו על ידי פקידות הבארון. גל העזיבה השלישי היה בשנות ה - 90 של המאה ה - 19. אלה היו בעיקר צעירים שחשו שאין להם עתיד בארץ ושאין להם סיכוי להגיע לעצמאות כלכלית. הם לא רצו לחיות כאריסים של הבארון. העוזבים הגיעו לבירות, ברלין, לונדון, אוסטרליה ואמריקה (אנשל גרף הגיע לברלין). גל העזיבה הרביעי היה בשנת 1902, כאשר יק"א ביקשה לסלק את רוב האיכרים מן המושבה. על הסיבות לעזיבה אני כותב בפירוט בספר "פעמון סדוק" ואקווה שציטוט מתוך הספר לא ייחשב מעשה בוטה:

	בזכרון-יעקב החלה התפוררות. בני איכרים בוגרים החליטו לעזוב את המושבה. ההתנהגות הלא צודקת של פקידי יק"א עם הוריהם ואיתם, אחרי שמונה-עשׂרה שנים קשות של ניסיונות להיבנות בארץ הזאת, יצרה אצלם מרירות. הם לא הבחינו בהבדל שבין הממסד השליט ובין מולדת, זיהו את שלטון יק"א עם ארץ-ישׂראל, וחשו נבגדים על ידי מולדת כפויית טובה. הצעירים ביקשו להימלט מכאן לארץ אחרת, בה לא ייאלצו להיאבק מדי יום על קיומם, לארץ שבה יוכלו להנות קצת מחייהם, לארץ שכלפיה לא היו להם רגשות וממנה לא היו להם ציפיות; הם נואשו מהסיכוי לבנות את עתידם כאן, ולא רצו להקריב את חייהם לטובת החלומות של ההורים שלהם, של הבארון רוטשילד, של פקידי יק"א ושל העם היהודי. הם היו אנשים צעירים שרצו לחיות. סלומון הרשקו, בנו של מאיר לייב הרשקו, עזב עם אשתו שושנה לבית דוִדסקו, והשאיר במושבה את אביו ואחיותיו. משה ומרדכי הלפרין, אברהם ולייבל קרסקר, ברל ריבניקר, נחמן אידלשטיין, זכריה לייטנר, יעקב הרשקוביץ´, מרדכי ברקוביץ´, חיים פומרנץ וחיים זויבר, עזבו את זכרון־יעקב. הם בנו את חייהם באמריקה, אירופה ואוסטרליה. היו ביניהם כמה שנמנעו מלבקר בארץ-ישׂראל. עזיבת הבנים הבוגרים גרמה לשבר. הורים חשו כישלון ואשמה על שלא היה ביכולתם לעזור לילדיהם ולספק להם תנאי קיום בארץ שבה בחרו לחיות. עזיבת הילדים פוררה משפחות וסדקה את העמידה העקשנית נגד יק"א. הסתבר שעזיבת המושבה היא מעשׂה אפשרי.

ישנו תיעוד חלקי על כמה מן העוזבים. היו כאלה שקיבלו פיצוי עזיבה, כמו אשתו של אפרים פישל הורן שגורשה באמצעות חיילים טורקיים, או כאלה שקיבלו מענקי עזיבה מחברת י"קא, על מנת לעזוב את המושבה. ניתן למצוא רישום בארכיון פיק"א (שכולל בתוכו את ארכין יק"א) שבארכיון הציוני המרכזי. לא נתקלתי בחיי העוזבים במצריים. התמקדתי באלה שנותרו במושבה. יש תיאורים ספרותיים נוגעים ללב בטרילוגיה של ראובני, "עד ירושלים", ויומן המלחמה שכתב מרדכי בן הלל הכהן "מלחמת העמים".

האם העלייה הראשונה נכשלה?

• כשהייתי בבית הספר התיכון, למדנו הרבה על העלייה השניה והרבה פחות על העלייה הראשונה, שנחשבה לעלייה שנכשלה. אחרי שחקרת את העלייה הזו כל כך הרבה שנים, מדוע, לדעתך, התחושה שנתנה היא שהעלייה הראשונה נכשלה ורק השניה הצליחה? האם יש אמת בתחושה הזו?

[איתי:] כן. גם אני למדתי כך בבית הספר, אם כי מטבע הדברים, בבית הספר בזכרון יעקב הדגישו יותר את נושא העלייה הראשונה. נדמה לי שיש לדבר כמה סיבות:

1. אנשי העלייה הראשונה לא פנו ללימודי היסטוריה. אלה מביניהם שפנו ללימודים גבוהים, בחרו ללמוד בעיקר ביולוגיה, כימיה ובוטניקה. אנשי העלייה השניה התאפיינו בתודעה היסטורית מפותחת, והם בחרו לעסוק בעלייה שלהם ושל משפחותיהם.
2. אנשי העלייה הראשונה לא הרבו לכתוב, ורוב החומר הארכיוני של משפחת רוטשילד אינו פתוח בדרך כלל לקהל. גם המחסור בתעודות וחומרים תרם להזנחה המחקרית.
3. העלייה הראשונה לא נחשבה, ובצדק, לעלייה שהובילה ישירות להקמת המדינה. היסטוריונים שביקשו לטפח קריירה אקדמית מצליחה פנו בדרך כלל לעסוק בנושאים אטרקטיביים יותר.

לדעתי, העלייה הראשונה לא נכשלה. חלק ניכר מהעולים נשאר כאן. המושבות נותרו ברובן והתרחבו, והן קבעו את גבולות הארץ - ממטולה בצפון ועד גדרה בדרום. העלייה הראשונה הקימה תשתית לעליות שבאו בעקבותיה. אבל את עיקר החשיבות של העלייה הראשונה אני רואה בכך שאנשיה הביאו לארץ רעיונות של חיי חירות וכבוד אדם, הם לא התעניינו כל כך בהקמת מדינה, אבל ביקשו לעצב כאן חברה חופשית, פתוחה, לא לאומנית, עם אוריינטציה תרבותית מערבית וערכי חיים. בכך הצליחו לא מעט (ועדיין נותר לנו, לדעתי, מה לעשות בתחומים האלה).

על הכתיבה

החידושים שבספר

• "פעמון סדוק" - מה חדש בו לעומת הספר של אריה סמסונוב, "זכרון יעקב" (1942), וספרו של שאול דגן, "מזאמרין לזכרון" (1988). כמובן, מעבר לכתיבה עצמה...

[איתי:] "פעמון סדוק" מבוסס על היקף חומרים רב יותר (הכולל גם את הספרים שנכתבו לפניו).

"פעמון סדוק" נכתב מפרספקטיבת שונה בזמן ובנקודת ההתבוננות של המחבר, והוא אינו פולקלוריסטי, אלא רלוונטי לתקופתנו (מביך אותי לכתוב על עצמי כך, אולי כדאי שתקראי בעצמך).

"פעמון סדוק" עוסק בעלייה הראשונה כולה. במרכז הספר עומד סיפורם של אנשי זכרון יעקב, אולם ברקע ישנם אירועים, אנשים ורעיונות המתרחשים בארץ ובעולם. לדעתי לא ניתן להבין את הנעשה במקום מסוים בלי הקשרים רחבים, וספרי מנסה לצייר תמונה רחבה של התהוות הציונות והחברה הישראלית.

הפתעות במחקר

• האם הופתעת ממה שגילית תוך כדי המחקר? מה היה הדבר המפתיע ביותר עבורך, אם היה כזה? ולמי, מהדמויות עליהן כתבת, אתה הכי קשור?

[איתי:] היו הרבה הפתעות... אחת ההפתעות הקטנות היתה טענה של אנשי חדרה, שכאשר באו לבדוק אפשרות לקנות את האדמה, יהושע חנקין הציג להם את הביצות כאגמים לגידול דגים (הם רצו גפילטע פיש וקיבלו קדחת). מעבר לטרגדיות כאלה שהיום נראות אנקדוטות, ההפתעה המרכזית היתה לחשוף את הפער העצום שבין העובדות לבין הדימוי ההיסטורי של העלייה הראשונה. שלושה אנשים המופיעים בספר קרובים מאוד ללבי (אחרי שגיליתי יותר אודותיהם. אחד הוא נפתלי הרץ אימבר, שהתעקש להיות משורר, והופתעתי לגלות שהיה אדם ערכי ומקסים, למרות שהפולקלור והמחקר הציג אותו עד היום כקוריוז וכליצן שיכור. השני הוא אלעזר רוקח שנשכחח מלב, ואני אוהב אותו לא משום שאהב אופיום, אלא משום שהיה רודף חירות, והיה כמעט יחיד שהעז לצאת נגד השעבוד שהטיל הבארון רוטשילד על האיכרים. השלישי הוא ד"ר הלל יפה שהיה אדם ישר מאוד, ופעיל מאוד, הן כרופא מסור שהעניק טיפול רפואי ללא משוא פנים וללא פרוטקציות והעדפות, והן כאדם אמיץ שהתקומם נגד כל עוול שנעשה בארץ ולא חשש להאבק בפקידות הבארון ובפקידות יק"א.

מוטיבציה למחקר ארוך טווח

• מה הייתה המוטיבציה לכתיבת הספר ולמחקר ארוך הטווח? ובנוסף, מהיכן השגת את התמונות? האם הן עברו עיבוד? קשה להניח שתמונות כה ישנות שרדו תקופה כה ארוכה ושמרו על איכותן.

[איתי:] הדבר המרתק ביותר מבחינתי, היתה זו: איך משאלות לב, ניצני רעיונות טריטוריאליים ומדיניים, וכמיהה לארץ ישראל, התגבשו לתנועה פעילה ובסופו של דבר למדינה קיימת. התהליך הזה מקסים ולא ברור. בכל הספרים שנתקלתי בהם עד היום לא קיבלתי תיאור בהיר של המהלך הזה. ניסיתי להבין את ההתרחשות הזאת, וכתיבת הספר אירעה תוך כדי כך. עניין אותי מה הביא קבוצת אנשים אמידים, בעלי משפחות, לעזוב באמצע חייהם את ביתם, פרנסתם ומולדתם וללכת לארץ ישראל הפראית והמוזנחת, מה רצו להשיג בכך, ומה באמת השיגו...

לגבי התמונות, האמת שרובן היו במצב רע מאוד. ראו בעיקר אפור על אפור. ומכיוון שהתמונות היו קטנות לא ראו כלום. למשל לאחד האנשים היתה חסרה אוזן כי גזרו את תמונתו היחידה מתוך תמונה קבוצתית. הצלם המקורי צילם שוב את התמונה הגזורה ובמקום האוזן החסרה "שתל" ידית של סיר. כשראובן רזניק (פנסי), שעיבד את התמונות בספר, הגדיל את התמונה שהגיעה לידינו, ראו שזה ידית של סיר ולא אוזן. והיה צורך לשקם את התמונה.